מחבר: הרב דוד קלטי
לאור: א׳ באב תש״ע
מחבר: הרב דוד קלטי
לאור: א׳ באב תש״ע
ב-9 באב נחרב ביהמ”ק הראשון וגם השני. התקופה שבה היה ביהמ”ק קיים, נחשבת לתקופת הזוהר של עם ישראל, בהיותו המרכז הרוחני, שבאמצעותו היה גם קשר תמידי בין הקב”ה לבין עמ”י, ובכך היה יכל כל יהודי מהת”ח ועד עובדי האדמה, להיות במהלך תמידי של התעלות רוחנית.בחורבנו נחרב לא רק המרכז הרוחני אלא גם הקשר בין ה’ לעמ”י. ריחוק זה בא לידי ביטוי בפיזור עמ”י לכל חלקי העולם-גלות
לכאורה מדובר בארוע רחוק בכרונולוגיה של עמנו, והקשר שלנו רק עם התוצאה-הגלות שבה אנו נמצאים, אך חז”ל עושים אקטואלי עבורנו את עצם החורבן
„כל דור שלא נבנה ביהמ”ק בימיו, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא החריבו” (ירושלמי יומא פ”א ה”א) כלומר, שבעצם קיים תמיד הפוטנציאל לחזור לתקופת הזוהר,והמשך הגלות הוא בגלל שגם כעת קיימת הסיבה שגרמה לחורבנו.
מהי הסיבה?
במסכת יומא ט: ישנה סוגיא המבארת את הנושא. „מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני 3 דברים שהיו בו ע”ז ג”ע ושפי”ד אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמ: ח מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם-ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד 3 עברות ע”ז ג”ע שפי”ד”
אכן אנו נתקלים הרבה גם כיום במיקרים רבים של שנאת חנם בקהילות יהודיות שמתבטאים במחלוקות חריפות. האם אלה מקרים רבים של התנהגות נקודתית או שמא מונחת בכך תכונה יהודית?
המהר”ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק כ”ה מספר על דיאלוג שהיה לו עם אישיות לא יהודית בענין.
מסקנת הדברים היא שזו אכן תכונה יהודית אלא שלמרבה הפרדוקס הוא מאבחן, שהיא נובעת לא מתוך שפלות ורוע, אלא מתוך מעלתם של היהודים. ואדרבה זהו גנאי על הגויים שאין מדה זאת נמצא ביניהם
בדיאלוג הנ”ל היו שני סבבי שיחות.
סבב א’:
הגוי: אתם אומרים שישראל הם האומה הטובה וא”כ איך משתוקקים אל הרע תמיד, ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, אלא אותו שהוא עמיתו עמו בתורה ומצוות מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה הרי אומרת (ויקרא י”ט) „ואהבת לרעך כמוך”.
השיב המהר”ל: מצב זה הוא עצם הגלות. גזירת ה’ היתה לחלקם ולפזרם ובכך מונח ג”כ שיהיו מחולקים בדעתם. שאם היה האחד שמח בגדולתו וחפץ בשלוותו של האחר, -לב אחד להם ואין כאן פיזור בין הגויים כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד.
סבב ב’:
הגוי: הדברים האלו בוודאי ראויים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב 12 היו מקנאים בצעיר אחיהם כדכתיב (בראשית ל”ז)”ויקנאו בו אחיו” וגם אח”כ קורח ועדתו היו מקנאים על כהונת אהרון ולכן ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם אבל היא סגולה לרעה.
השיב המהר”ל: אמנם יש נטיה למידה זו אצל ישראל, אך לא כיון שנפשם רעה, אלא שעם הקדוש הזה מצד עצמם ראוים אל החשיבות והמעלה יותר מכל האומות כדכתיב (דברים כ”ח) „ונתנך ה’ עליון על כל גויי הארץ”.
תכונת חשיבות זו הינה חיובית אבסולוטית, אלא שהבלתי הגונים כיוונו תכונה זו לרע-לקנא על כל דבר מעלה וכבוד או עושר שיראו בחבריהם. שהרי לא תמצא שכפרי מקנא בחשוב, אלא גיבור מקנא בגיבור כמותו, וחכם מקנא בחכם כמותו. אמנם ודאי שמדה זו גרועה מאוד, אך יש ראיה לכך שאינה נובעת מרוע לב (אלא מתכונת החשיבות), שהרי אנו רואים שכאשר אחד נמצא בצרה כולם באים לעזור לו כאחים לצרה.
ענה הגוי: ומי יתן שלא יצא שכר שלכם בהפסד?
ענה המהר”ל: דרך ה’ להשפיע השלמות ולכן נתן לישראל תכונה הטובה והרשות נתונה למקבל לעשות בה כפי שירצה-לנצל את תכונת החשיבות להתעלות ולהרגיש אף אחריות להוות דוגמא לכל אומות העולם לשאוף לשלמות.
לעמידה בנסיון של השליטה על תכונה זו של חשיבות, ישנה גם משמעות עצומה על גורלו של עם ישראל שהרי -כפי שנתבאר לעיל-אם אין מחלוקת בין היהודים, היותם לב אחד מהווה יציאה מהגלות-מהפיזור,וזה יוביל ליציאה גם מהמצב הפיזי של הגלות ולהחזרת ימי הזוהר של עם ישראל עם המרכז הרוחני בירושלים
שעליו מתפלל וחולם עם ישראל מזה כאלפיים שנה.