ימי ר”ה נתפשים כימים גורליים מאד שהרי בהם נידון אדם לסיוע מה’ בתפקידו הרוחני בעולם, ובהתאם לכך מקציבים לו גם את האמצעים הגשמיים-מצבו הפיננסי,הבריאותי,קשיי החיים.לכן,מפתיע לראות תאור ר”ה דלקמן בתנ”ך.

בספר נחמיה ישנו תאור של ר”ה שחגג הציבור שחזר מגלות בבל לאחר שהקימו את ביהמ”ק השני.

נחמיה ח’,א-יב

„ויאספו כל העם ,,,ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל,,,ויקרא בו מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים,,,ויבינו במקרא,,,ויאמר נחמיה ועזרא הכהן לכל העם היום קדוש הוא לה’ אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה.

ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו,כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה’ היא מעזכם. והלויים מחשים לכל העם לאמור הסו כי היום קדוש ואל תעצבו.וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם.”

בתאור זה,אנו רואים כיצד הבין העם את ר”ה,ומאידך, כיצד הורו להם מנהיגיהם הרוחניים עזרא ונחמיה להבין את תוכן החג ולהתנהג בו .

העם הכיר בכך שלא חיו בדרך שמתווה התורה שקראו בפניהם,וכיוון שהיה זה היום בו עומדים לדין בפני בי”ד של מעלה,בכו מפחד המצב הרע שבו נמצאים.מאידך-נחמיה הורה להם שני דברים:

1.לא לבכות ולהעצב, אלא אדרבה לשמוח

2.לשלוח מנות לעניים

אילו שאלו אותנו איזו גישה מבין השניים היא הראויה, בוודאי היינו אומרים שהעם צודק,שהרי במצבם אין שום הגיון לשמוח.גם ההוראה השניה נראית תמוהה.אנו מכירים משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים,אך מה זה שייך לר”ה?

באותו פסוק עזרא ונחמיה אומרים סיבה להוראתם,ולכן עלינו לחפש את הסבר הענין בכך:”כי קדוש היום לאדוננו”(משפט זה הוכנס לתפילת ר”ה).כדי להבין מה שייך התנהגות של ה’ להוראת נחמיה לעם,עלינו להקדים יסוד בענין החגים היהודיים(ע”פ הרב לוצאטו בספרו ,דרך ה’).המושג חג בעולם הינו יום זכרון לארוע שארע בעבר לעם.ביהדות,לא זהו ענין החג,אלא שישנם ארועים בחיי עם ישראל או בתולדות העולם,שעוצמתם גרמה לחרוט באותו תאריך אור רוחני לתמיד,ולכן,בכל שנה כשחוזר אותו תאריך,ישנו אור רוחני-השפעה רוחנית מיוחדת מהבורא.ע”י כך ישנה עבורנו הזדמנות לקלוט אווירה מיוחדת זו ולהתרומם ,ע”י התנהגות מתאימה מצידנו(לדוגמא-האווירה המיוחדת שהיתה בליל היציאה ממצרים,אנו יכולים לקלוט ע”י עריכת ליל הסדר).על זה אומר נחמיה שכיוון שקדוש היום לאדוננו,כלומר מכיוון שהמיוחד ביום ר”ה הוא שהוא קדוש לה’,זה מחייב אותנו להתנהגות מתאימה לקלוט זאת ע”י שמחה ומשלוח מנות לעניים.

אמנם, עדיין צריך להבין מה הקשר בין השפעה רוחנית של קדושה,לשני דברים אלה?הלוגיקה הפשוטה היתה צריכה להיות,שמכיוון שה’ משפיע קדושה,נקלוט זאת ע”י כך שגם אנחנו נתנהג בקדושה.

כדי להבין זאת,אנו צריכים כמובן להבין מה פרוש המושג קדוש בהתנהגות ה’,וגם בהתנהגות בני אדם.בענין זה,ישנו פסוק מפורש בתורה(ויקרא,קדושים).”קדושים תהיו כי קדוש אני ה”.אחד מגדולי ראשי הישיבות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם-רבי שמעון שקופ זצ”ל(בהקדמתו לספרו שערי יושר)דן באריכות בבאור מצווה זו שנראית קשה ואפילו תמוהה-שדורשים מאתנו להיות קדושים כמו ה’.במסקנתו הוא מבאר כך:הקדושה של ה’ פרושו, שכל מה שעשה הן בבריאת העולם והן בהמשך קיומו,לא עשה למען עצמו,אלא למטרה-להיטיב עם הברואים (להקדיש-פירושו לייחד למטרה).כך גם מה שאנו מצווים להיות קדושים פירושו שכל מגמת חיינו תהיה להיטיב לכלל דהיינו-לעשות חסד.

הגדול שבתלמידי הגר”א היה רבי חייים מוולוז’ין.בניו כותבים(בהקדמתם לספרו „נפש החיים”)שלמרות שהיה ת”ח עצום וראש הישיבה שהצמיחה את הרבנים וראשי הישיבות לכל העולם היהודי,היה מלמד בקביעות גמ גם שיעור פשוט בחומש לאנשים הפשוטים בעיר והיה משפט אחד שהיה שגור על לשונו”האדם לא לעצמו נברא אלא ליטיב לאחריני”.

אם כן,שקדושה פירושו לפעול למען הכלל,כבר מובן לנו למה ציווה נחמיה לעשות חסד עם עניים,כי זוהי הנהגת הקדושה שמתאימה ליום שהוא קדוש לאדוננו.אמנם עדיין צריך להבין למה דווקא ענין זה של הטבה לאחרים הוא האור הרוחני-תוכן האווירה של ר”ה מצד ה’ שהרי יום זה הנו יום דין?

בתפילת ר,ה אנו אומרים”זה היום תחילת מעשיך”כלמר זה הזמן שבו ברא ה’ את העולם והאדם ולכן כל שנה מתעורר מצד ה’ השפעה מסוג זה של בריאה ,ובבריאה הרי מונחת התנהגות של חסד כיוון שכל הבריאה היא להיטיב לנבראים.ההתנהגות המקבילה לכך מצד האדם היא כך:מכיוון שהאדם נברא בצלם אלקים גם לאדם יש כח מסוים של בריאה עם מדת החסד-כפי שה’ ברא את כל העולם עם מדת החסד שלו, כך כשהאדם מתנהג במדת החסד -בשאיפת חיים להיטיב עם הכלל-הוא בורא בכך את העולם הפנימי של עצמו-בורא מעצמו אדם.

בעצם,לצפות מאדם שכל מטרת חייו תהיה לטובת הכלל נראה כסותר לתכונה הבסיסית ביותר של האדם לאהוב את עצמו ואף במקורות תלמודיים אנו מוצאים שהאדם צריך להקדים את עצמו(הדוגמא הקיצונית לכך-אם אדם במדבר עם מים עבור אדם אחד,צריך לשמור לעצמו).

לפתרון קונפליקט זה נזדקק שוב להסבר נפלא של הרב שקופ.לאגו של האדם ישנם מספר מעגלים.יש מי שמרגיש באגו רק צרכי גופו-למלא תאוותו.יש מי שמכליל באגו גם את נשמתו.יש מי שמרחיב יותר את האגו ומכליל בו גם את משפחתו.מעגלרחב יותר-כל עם ישראל ואף כלהעולם.תפקיד חייו של האדם להתפתח ולהרחיב את האגו שלו ואם מרגיש שכל הכלל בכלל האגו שלו,א”כ אין זה סותר את אהבת עצמו.השיא לתפישת עולם זו של האגו הוא מה שאומר הזוהר הקדוש על הפסוק „ויהי האדם לנפש חיה”(בראשית ב’ ז’)-שהאדם הוא הנשמה של כל העולם.כלומר כפי שהנשמה מחיה ומנהיגה את הגוף ,כך האדם במעשיו ואף במחשבותיו משפיע על כל הבריאה.

אמנם,עבודה זו של הרחבת האגו היא משימה קשה ועל זה מסים נחמיה בסוף דבריו „כי חדוות ה’ היא מעוזכם”.כלומר אווירת חדוות הבריאה שאותה משפיע ה’ בעולם ביום זה,היא תתן לכם כח להצליח באמצעות התחזקות במידת החסד,להרחיב את האגו שלכם ולברוא מעצמכם אדם הראוי לשמו.אם אכן הצליח בכך,א”כ יצר מעצמו את האדם כפי שה’ בראו-וזו הרי התשובה השלמה כפי שבארנו ב הקודם,ולכן ראוי הוא שיקבל תפקיד חשוב בתיפקוד הרוחני של קהילתו,עם ישראל , ובעולם,ולצורך זה יתנו לו ביום הדין את כל התקציב הדרוש לכך בבריאות פרנסה משפחה וכל טוב

כתיבה וחתימה טובה.