בתפילת שמונה עשרה של שלושת הרגלים,כשמזכירים את החג,מוסיפים לכל חג, שם תואר.חג הסוכות הוא היחידי שהתואר שלו הואזמן שמחתנו.מונחים בכך שני חידושים:

1.במעמד שמחה ביהדות-שהשמחה כל כך חשובה,שחג יקבל שם תואר „חג שמחה”.

2.בתוכן חג הסוכות-שלחג זה, יש תוכן מיוחד של שמחה.

בענין חשיבות השמחה ביהדות אנו מוצאים שיש לה פונקציה מעבר לכל דמיון.

רמח”ל(רבי משה חיים לוצאטו-חי באיטליה במאה ה-18)כתב ספר בשם „מסילת ישרים” שהוא ספר יסוד אודות אורח חיים של יהודי.מבנה הספר ,ולהפתעתנו הוא „סולם” בן 10 שליבות שמתאר דרך עליה רוחנית של האדם משלב לשלב.הפסגה של הסולם-השיא שאליו יכל להגיע האדם,היא רוח הקודש.במדרגה זו ,השגתו היא מעבר ליכולת האינטלקט האנושי בין בעניני חכמת התורה,ובין בהבנת העולם שבו אנו חיים.האמנם איו דרגה יותר גבוהה?יש,אלא שהרמח”ל לא מצא לנחוץ לכתוב על כך, כי כבר לא היה אקטואלי בימיו.זוהי הדרגה של נביא שאנו מכירים מהתנ”ך, עד הנביא מלאכי,שהיה אחרון הנביאים, ואז פסקה הנבואה.על כל פנים נבואה היא ה”אוורסט” הרוחני אליו יכל האדם להתרומם,ואז זוכה לתקשר ישירות עם ה’-ה’ מדבר אתו.אם ננסה לחשוב כיצד נראה אדם שהגיע לנבואה,בוודאי נתאר לעצמנו רב צדיק,בקי בכל אוצר הספרים היהודי,ומקרין רצינות חמורה, בהיותו שקוע בחכמת התורה ובמחשבות פילוסופיות גבוהות של קבלה אודות הבורא.

הרמב”ם בספרו ההלכתי „היד החזקה” בהלכות יסודי התורה פרק ז’,מבאר מהם התנאים הנדרשים מהאדם להגיע לדרגת נביא,ולהפתעתנו מזכיר שם הרמב”ם תנאי מענין.וכך אומר שם בהלכה ד’:”כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים,שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה.לפיכך,בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור.” לפי זה,האדם הרציני שתארנו,יכול להיות אמנם רב נכבד מאד אך לנבואה לא יגיע.מה שיעלה אותו לעוד מדרגה-לנבואה הוא רק כשנראה שפניו קורנות משמחה וטוב לב.עד כדי כך שאם לא עלה בידו להיות שמח מתוך שמחה פנימית,העסיקו תיזמורת שלמה לעורר את הנביא לשמחה,כדי שיגיע לנבואה.יש בכך ביטוי לחשיבות השמחה ביהדות, שהרי מדובר כאן לא רק בהתר לשמוח ואף לא בהמלצה להנהגה יפה, אלא באמצעי הכרחי ויחידי, להגיע לשיא ההתעלות האנושית.

ענין דומה מוצאים אנו גם בתקופה שכבר לא היתה נבואה-אצל גדול המקובלים בעת החדשה רבי יצחק לוריא המכונה האר”י ז”ל שחי במאה ה-16 בצפת.הוא סיפר לתלמידו הגדול רבי חיים ויטל זצ”ל שזכה להיות כה גדול בחכמת הקבלה ע”י יגיעה עצומה בספר הזוהר עד שלפעמים עמל בהבנת קטע משך שבועיים ואעפ”כ-הוסיף ואמר לתלמידו-שלרום מעלתו הרוחנית-לשיא ההבנה העמוקה בחכמת הקבלה, הגיע רק ע”י כך ששמח בכל כוחו בשמחה של מצווה.

אך לא רק לרום המדרגות הרוחניות נחוצה השמחה אלא גם עבורנו ,כפי שאומר הרמבם בסיום הלכות לולב(פ”ח הט”ו):”השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הקל שצווה בהן,עבודה גדולה היא…וכל המשפיל עצמו ..במקומות אלו הוא הגדול המכובד וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני(כשרקד ברחוב לפני ארון הברית, כאשר הביאו את הארון לירושלים).ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’ .

המפרש הגדול של הרמב”ם-ה”מגיד משנה” בבאורו לדבריו אלו של הרמב”ם,פותח לנו שער הבנה בטעם החשיבות של השמחה:”…ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו,והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת..ויבין כי לכך נוצר.וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל.לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינם קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלימוד התורה והחכמה, היא השמחה האמיתית.וזה ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר „בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני”(משלי כ”ג).

ועדיין לא עסקנו בשאלה השנייה למה דווקא לחג הסוכות יש תוכן של שמחה,אך אולי נשאיר זאת לשנה הבאה אם יעזרנו ה’. חג סוכות שמח